ההיסטוריה של כדורת הדשא
אי אפשר להתייחס להיסטוריה של כדורת הדשא בלי לציין את אמרתו הבלתי נשכחת של סר פרנסיס דרייק האנגלי,שהתכונן לקרב נגד הספרדים ושיחק כדורת דשא ב-19 ביולי 1588. כאשר הודיע לו הקפטן פלמינג כי הצי הספרדי הפולש נראה מתקרב, ענה לו סר פרנסיס דרייק במשפט שנכנס להיסטוריה: "יש לי מספיק זמן גם לנצח במשחק וגם להביס את הספרדים".
מאין הגיע המשחק שחייב היה סר פרנסיס דרייק לסיים בטרם יצא לקרב? שורשיה של הכדורת נמצאים כבר במצריים העתיקה וביוון העתיקה. מיוון עבר המשחק לרומא, והחיילים הרומאים היו אלה שהפיצו את המשחק הקדום ברחבי האימפריה. הם שיחקו (כמו במצרים וביוון) באבנים שהושלכו לעבר מטרה מאבן, בכוונה להגיע קרוב ככל שניתן למטרה. הצרפתים ירשו את המשחק מהרומאים ושיחקו באבנים, וכך גם נקרא המשחק בהתחלה בצרפתית – "השלכה של אבן" (jetter de pierre).
מועדון הכדורת העתיק ביותר הידוע באנגליה הוא המועדון בסאות'המפטון שפעל החל משנת 1299. בתחילה לא היה זה ספורט של כולם. המלך הנרי השמיני, שחקן כדורת בעצמו, אסר על משחק ספורט זה בשנת 1511 בקרב המעמדות הנמוכים. הוא גם הטיל אגרת תשלום של 100 לירות על כל מועדון כדורת פרטי, כדי להבטיח שרק העשירים ישחקו. הסיבה העיקרית לאיסור זה, וגם לאסורים דומים של משחקי ספורט אחרים הייתה שהאנשים בעלי הכושר הגופני היו אמורים להתאמן בתורת הקשתות. הצהרת המלך ציינה שיצרני הקשתות והחצים אינם פרודוקטיביים, כי הם "מבזבזים" את זמנם במשחק הכדורת. כל האיסורים האלה הביאו לדעיכה של ענפי ספורט באנגליה, אבל בסקוטלנד הספורט פרח. בשנות ה-40 של המאה ה-19 פיתחו הסקוטים חוקים סטנדרטיים של הכדורת,אשר השתנו מעט מאוד מאז. רק בשנת 1903 נוסדה התאחדות הכדורת האנגלית, ומאז הוסדרו חוקי הכדורת עד לצורתם היום.
ומספר מילים על ההיסטוריה של הכדורים עצמם. כאמור, בתחילה שיחקו באבנים ואחר כך בזמן כלשהו אחרי שנת 1409 השתמשו כבר בכדורים עשויים מעץ. הם נעשו מעצים שונים כגון בוקסווד, הולי או אלון. לאחר גילויה של סנטו-דומינגו בים הקריבי בשנת 1492 התגלה העץ ליגנום ויטאי (lignum vitae), ומאז נעשו הכדורים מעץ זה. כיום מייצרים את רוב הכדורים מאבקת חומר מרוכב (סינטטי) הנקרא "פנוליק" בתבניות הנלחצות במשקל 160 טון תוך חימום לטמפ' של 200 מעלות. אז עוברים הכדורים בדיקה אולטרה-סונית כנגד חללים, מעובדים במחרטה ממוחשבת, ועוברים חריטת כיתוב וצביעה.
התכונה של כדורי המשחק לנטות בקשת ולעקוף את כדורי היריב נוספה לכדורים במקרה. זהו סיפורו של צ'אלרס ברנדון, הדוכס מסאפולק, אשר בשנת 1522 נחתך כדורו לשניים כאשר פגע בכדור אחר, והוא לקח את הגולה שבראש המעקה בביתו כתחליף. לשמחתו החתך השטוח בגולה גרם לגולה שלו לעקוף כדורים אחרים. במשך הזמן כדורים נטויים נהפכו למקובלים למשחק אצל כולם.
לאחר מכן נטיית הכדורים הושגה ע"י הכנסת משקולות בצד אחד של הכדור, ויש החושבים כי כך זה גם היום, אך לא כך הדבר. היום הנטייה בכדור מושגת אך ורק ע"י צורת הכדור. יש לציין עוד שעד לשנת 1871 הכדורים נעשו ללא שום שיטת מבחן לתאימותם. הכדורים לא היו תואמים וכל כדור היה פשוט שונה מחברו. רק בשנת 1871חברת טיילור מגלסגו, סקוטלנד, בנתה את "שולחן המבחן הראשון" אשר אפשר ליצור כדורים תואמים במפעלה. בשנת 1928 קבעה ההתאחדות העולמית לכדורת את הבסיס לשולחן מבחן. על שולחן כזה (שנראה כמו שולחן ביליארד) בוחנים את מהירות הכדור ואת תאימותם של הכדורים.
ולסיכום סקירתנו ההיסטורית, ראינו כי ממצרים העתיקה, מיוון, מן החיילים הרומאים המשתעשעים, דרך הצרפתים, האנגלים והסקוטים התפשט משחק הכדורת לכל קצווי העולם. כדורת דשא משחקים היום בכ-30 מדינות בעולם. המשחק פופולארי במיוחד בדרום אפריקה, אוסטרליה ובריטניה. אגודות כדורת דשא קיימות למשל בארה"ב, קנדה, הונג קונג, טונגה,סמואה, פפואה, ספרד וקפריסין.
גם בישראל קיימת התאחדות לכדורת דשא המאגדת בתוכה שמונה מועדונים: רמת גן, רעננה, נתניה, רמת השרון, ירושלים, קריית אונו, סביון, חיפה. מועדון רעננה הוא הגדול בארץ.
בנובמבר 1979, כבר היו רשומים 150 חברים. רשימת החברות נסגרה, וארבעה אנשים היו ברשימת ההמתנה. באותו זמן אישרה ההתאחדות הישראלית לכדורת את בקשת המועדון להתקבל אליה. מועדוני הכדורת בקיסריה וסביון הסכימו לקבל את שחקני רעננה לשחק במגרשיהם ללא תשלום דמי כניסה.
כדי לבנות מדשאה הוקמה ועדה לגיוס תרומות וכספים. מתחילת 1979 החלה תקופה של כשנה וחצי (עד יולי 1981) של עבודה חלוצית במלוא מובן המילה. היו קשיים רבים מכל הסוגים. גיוס כספים היה למטלה קשה ביותר. היה צורך לארגן הגרלות, מכירה בבזאר, ותעמולה להשגת עוד תרומות. העבודה נתקלה בקשיים טכניים. יום אחד לא הגיע טרקטור, ביום אחר לא הגיעו חומרים. יום אחד – נגמר הכסף. היה ייאוש מסוים, ומספר חברים היו בעד חיסול הפרויקט, אבל הרוב הצביע בעד המשך הפעילות וקיווה לטוב.
מאמצים חדשים נעשו להשגת תרומות, נקנו החומרים והציוד לצורך הכשרת הקרקע. אך הזמן היה דחוק, כי היה צורך לשתול לפני בוא הגשמים. ואז - באו כולם - גברים ונשים, צעירים והרבה לא צעירים – ושתלו. השתילה הושלמה בזמן שיא, בדיוק לפני בוא הגשם. ההתלהבות הייתה גדולה כשראו את נבטי הדשא הראשונים. ואז,שוב נגמר הכסף. שוב גויסו תרומות והלוואות, והבניה נמשכה, עד לפתיחת המדשאה הראשונה ביולי 1981. המזכירה, ננסי ליפשיץ, שתיארה בכתב את הימים הקשים ההם, כתבה כי בלי המתנדבים שהקדישו את זמנם ומרצם שום דבר לא יכול היה לקרות.
28 ביולי 1981 – יום הפתיחה הרשמית של מועדון הכדורת ברעננה ופתיחת המדשאה הראשונה בנוכחות קהל גדול, ראש עיריית רעננה, נציגים ממועדונים אחרים, ושחקני כדורת מחו"ל שהשתתפו במכבייה.
קודם לכן, בינואר 1980, נוסחה החוקה הראשונה ע"י סאני פיינברג, סם ג'ודס, הארי איסאקוב וג'ק ברנשטיין. הדבר אפשר למועדון רעננה להירשם כעמותה.
אם כן, המדשאה נפתחה, ומשטח הדשא היה יפהפה, אך הציוד מסביב היה דל. רק ברז מים וכמה ספסלי עץ עלובים ש"הושאלו" ממפעל נטוש בגבול המועדון. כמובן, לא היה בר משקאות, ובאותו קיץ פתח איאן כהן את ה"בר" הראשון: הוא קנה בקבוקי בירה, קירר אותם במקרר בבית, והביא אותם למועדון בצידנית. אחרי המשחק הציע אותם למכירה על אחד הספסלים במחיר כפול. השחקנים, ששיחקו בחודש אוגוסט הלוהט, היו צמאים, קנו הכל, וכך נוצר רווח למועדון ותחילתו של הפאב.בינתיים, לואי הרשקוביץ הפך למאמן הראשון לשחקנים חדשים. בזכות עבודתו הנפלאה קיבל לואי חברות כבוד במועדון לכל ימי חייו.
באוקטובר 1981 הוצב בית המועדון הראשון, שהיה למעשה צריף חצי פתוח בגודל 4x8 מטר. הצריף נבנה בתרומת אלף דולר של איאן כהן. מספר כסאות ושולחנות, ומחסה מפני שמש וגשם, גרמו לשחקנים שמחה רבה וגאווה ב"בית המועדון" שלהם.
בקיץ 1983 הורחב בית המועדון ע"י תוספת של שני חדרים שנבנו בהתנדבות ע"י לוץ האמרשלג, לואי הרשקוביץ וצ'רלס פירר. נוספו דלתות זכוכית, וב-14 באוגוסט 1984 נערך טקס קביעת המזוזה בדלת החדשה.
עיתון המועדון נוסד במאי 1982 בעריכתו של איאן כהן. הגליון הראשון היה מורכב משני דפים ושוכפל במשרדי העירייה. העיתון נשלח בדואר ע"י העירייה למי שלא קיבלו אותו במועדון. מאז עברו על העיתון גלגולים שונים עד לימינו אלה.
המדשאה השנייה נשתלה בקיץ של שנת 1984 בפיקוחם של לואי הרשקוביץ, איאן כהן, לוץ האמרשלג וצ'רלס פירר. בנובמבר אותר שנה נפתחה המדשאה השנייה למשחקים. הדשא היה כבד מאוד, והחברים התלוננו בקביעות, ולא רצו לשחק על מדשאה זו, התחתונה. בסופו של דבר הסתדר עניין הדשא.
החל מיולי 1986התחיל לעלות רעיון בניית בית מועדון חדש. בנוסף לעלייה במספר החברים החלה עיריית רעננה ללחוץ על פינוי המבנים "הזמניים" בגלל דרישות בעלי הקוטג'ים השכנים. משנת 1986 עד שנת 1990 עברה תקופה מאומצת של בניית המועדון, שכללה קשיים פיננסיים רבים. אולם בעזרת התרומות ובעזרת עיריית רעננה ובראשה מר זאב בילסקי, שהמשיך בתמיכה כמו קודמו בנימין וולפוביץ, ובעזרתם של כל החברים, הושלמה העבודה ונבנה בית המועדון החדש. האולם הגדול נקרא על שמו של אייב ביק, הראשון שהעלה את רעיון מועדון הכדורת - "אולם אייב ביק".
בית המועדון הפך לבית חם עבור חבריו ועבור הדורות הבאים.
